🎻 בת הרב ואמה

"אמא, אמא! הוא שוב כאן, האביר! הוא מסתתר בצל הקיר. הוא פה ביום, והוא פה בלילה." הבת מדברת בהתרגשות, ועיניה נוצצות.

אבל האם שומעת וליבה נופל. "בתי, בתי! אוי לי ואוי לך. ארור היום שבו ראה אותך האביר הנוכרי." היא יודעת מה שהבת הצעירה עוד לא מבינה: בעולם שבו הן חיות, אהבה כזאת מביאה סכנה.

"אמא, אמא!" ממשיכה הבת, "הוא אומר לי שהוא מוכן לוותר על עמו ועל כל מה שלו – רק בשבילי." והאם עונה: "בתי, בתי! את בת לעשרים דורות של רבנים. איך תלכי אחריו?"

"אמא, אמא! הוא אומר שכישפתי אותו – שאינו אוכל ואינו ישן, יום ולילה הוא חושב רק עליי." "בתי, בתי!" נאנחת האם, "המצור כבר סוגר עלינו – לא נוכל לצאת ולא לבוא."

"אמא, אמא! הוא אומר שיעטוף אותי ברקמה ובבד משי, שיתלה על צווארי שרשרת זהב, וכל הנשים יקנאו בי."

והאם עונה בבית האחרון, בשקט מפחיד: "בתי, בתי – בשרשרת הזהב, ברקמה ובמשי, עוד יסתכלו בך מן המרפסת, ביום שבו הגורל המר יגיע." היא רואה מראש סוף אכזרי, והבלדה נעצרת שם, בלי לספר מה קרה.

איך בנויה הבלדה? כולה דיאלוג בין שני קולות שמתחלפים: "אמי, אמי!" של הבת – מלא התלהבות, ו"בתי, בתי!" של האם – מלא חרדה. החזרה הזאת היא כמו פזמון. כל דבר יפה שהבת מתארת (זהב, רקמה, אהבה) הופך בפי האם לסימן של סכנה. הסיום פתוח וקודר: אנחנו לא יודעים מה עלה בגורל הבת, ורק מרגישים את האסון הקרב – פער טיפוסי של בלדה.

בת מספרת לאמא על אביר שאוהב אותה. האמא מפחדת מאוד. היא חושבת שיקרה משהו רע.

בת מדברת עם אמא. יש אביר שאוהב את הבת. הבת שמחה. אמא מפחדת. היא חושבת שזה מסוכן.