🎻 בעין דור

הלילה ירד על מחנה ישראל. מחר הקרב הגדול עם הפלשתים, והמלך שאול לא מוצא מנוחה. רוחו רפה, נפשו כואבת, ולבו מרגיש שהמוות קרוב.

בלי קשת ובלי מגן, לבדו כמעט, עולה שאול על סוס קל ורוכב בחשכה לעין דור. שם, כך שמע, גרה אישה שיודעת להעלות צללים מן העולם האחר – בעלת האוב.

באחד הבתים מהבהב אור עמום. "כאן גרה בעלת האוב?" "כן, אדוני, הנני," עונה האישה. "קסמי לי באוב, הראי לי צל," מבקש המלך.

האישה משרטטת מעגל קסמים, בפינה רותחת קלחת, ועשן מתפתל כמו נחש. שאול עומד בתוך המעגל, וטיפות זיעה זולגות על לחייו. ואז, מתוך העשן, עולות בו תמונות אחרות לגמרי.

הוא נזכר בגבעה, בנעוריו: שדות רחבים, פרות רועות, ריח של עשב, צלצול פעמון של עדר. נער רועה, שמח ובריא, שכל מה שהיה צריך הוא לחם ושינה טובה. העצב לוחץ על לבו של המלך, כמו בכי שרוצה לפרוץ.

פתאום – רעם גדול, ברק קורע את החושך, וקול: "מדוע הרגזתני? מדוע העלית אותי?" זהו שמואל, הנביא שמשח את שאול למלך.

שאול שופך את לבו: "מה עשיתי? למה לקחת אותי מאחורי הצאן ושמת אותי מנהיג על עמי? כילתי את כל כוחי במלחמות, וביתי חרב. רוח רעה מדכאת אותי. מדוע האל עזב אותי?"

ושמואל עונה בחומרה: האל כועס על גאוות לבך ועל שמרדת. מר יהיה גורלך, ושל עמך. השתיקה שאחרי דבריו קשה מכל.

בבוקר, שוב בלי קשת ומגן, על הסוס הקל, חוזר שאול המלך למחנה. פניו חיוורים כמו של חולה. אבל בלבו אין פחד. בעיניו מבהיק רק ייאוש נורא – של מי שיודע מה מחכה לו, והולך בכל זאת אל הקרב.

איך בנויה הבלדה? זו בלדה ספרותית: משורר אחד כתב אותה בהשראת סיפור מקראי. יש בה אווירה על-טבעית (אוב, עשן, רעם), דיאלוג דרמטי בין שאול לשמואל, ומבנה מסגרת – שאול רוכב בלילה בלי קשת ומגן, וחוזר באותן מילים בבוקר. בין שתי התמונות קורה השינוי הגדול בנפשו. הסוף הטרגי ידוע לקורא מן התנ"ך, ולכן הבלדה מתמקדת ברגש ולא בעלילה.

שאול המלך רכב בלילה לאישה שקוסמת. הוא נזכר שהיה רועה מאושר. בבוקר חזר עצוב לקרב.

שאול הוא מלך. מחר יש מלחמה. בלילה הוא נוסע לאישה מיוחדת. הוא נזכר שהיה רועה. הוא שומע קול של נביא. בבוקר הוא חוזר.