🎻 שלושה בני עורב

על ענף גבוה של עץ ישבו שלושה עורבים, שחורים כולם כמו לילה. הבוקר עלה, והם היו רעבים. "איפה נמצא היום ארוחת בוקר?" שאל אחד מהם.

השני הצביע אל השדה הירוק שמתחת: "שם, בשדה, שוכב אביר שנפל בקרב, ומגנו מונח עליו." לרגע נדמה היה שהעורבים מצאו את מבוקשם.

אבל האביר לא היה לבד. כלביו שכבו לרגליו ולא הסירו ממנו את עיניהם, כמו שומרים נאמנים. ומעליו, בשמיים, חגו הנצים שלו, וגירשו כל ציפור שהעזה להתקרב.

ואז, מבין העצים, הופיעה אילה צהבהבה, וצעדיה כבדים ואיטיים, כי ציפתה לוולד. היא ניגשה אל האביר, הרימה את ראשו בעדינות, וניקתה ונישקה את פצעיו.

בכוחות אחרונים העמיסה אותו על גבה, ונשאה אותו אל קבר שחפרה באדמה. עוד לפני שהגיע הלילה קברה אותו כמו שראוי לאביר – וכשירד הערב, מתה גם היא לידו.

העורבים נשארו על העץ, רעבים. והשיר נחתם בברכה: "שייתן האל לכל אציל נץ כזה, כלבים כאלה, ואהבה כזאת."

איך בנויה הבלדה? היא נפתחת בדיאלוג בין העורבים – "מסגרת" שמכניסה אותנו לסיפור מנקודת מבט מפתיעה. אין בה הסבר מי האביר, איך מת ומי היא האילה: אלה פערים שהקורא ממלא. בבלדה העממית המקורית יש פזמון מתנגן שחוזר בכל בית, והסוף טרגי – אבל גם מלא כבוד ונאמנות.

שלושה עורבים רעבים ראו אביר בשדה. הכלבים והנצים שמרו עליו. אילה נאמנה קברה אותו.

שלושה עורבים יושבים על עץ. הם רעבים. בשדה יש אביר שמת. הכלבים שלו שומרים עליו. אילה באה וקוברת אותו.