🧙 הפיקדון

בעיר קטנה אחת חי סבל עני בשם טוביה. כל יום עמד בשוק, חבל קשור למותניו, מוכן לשאת כל משא תמורת כמה מטבעות. ביום חמישי אחד עמד שם עד הצהריים – ואיש לא שכר אותו. החנויות היו ריקות, הסוחרים פיהקו, וטוביה דאג: במה יקנה צורכי שבת לאשתו סריל ולילדים?

הוא הרים עיניים לשמיים והתפלל תפילה קצרה: "אל תיתן שהשבת שלי תהיה כמו יום חול." ובדיוק אז – מישהו משך במעילו. היה זה צייד זר, לבוש ירוק, עם נוצה נוצצת על הכובע.

הצייד אמר לו: "טוביה, נכונו לך שבע שנים טובות של עושר והצלחה. הבחירה בידך: אם תרצה, הן יתחילו היום, ובסופן תחזור להיות סבל. ואם תרצה – הן יבואו בסוף חייך." זה היה אליהו הנביא בתחפושת, אבל טוביה לא ידע. הוא חשב שהאיש לועג לו.

הצייד חזר על דבריו שוב ושוב, עד שטוביה אמר: "אני תמיד שואל את סריל שלי. אלך לשאול אותה." "מנהג טוב," ענה הצייד, "אחכה."

סריל עמדה בפתח בית החומר שלהם וחיכתה, בתקווה שבעלה מביא פרנסה לשבת. כשסיפר לה, היא האמינה מיד ולא היססה: "שיבואו השנים הטובות עכשיו!" "ולעת זקנה?" שאל טוביה. "ברוך ה' יום יום," ענתה בביטחון. "אין לנו זמן לחכות. אתה שומע את הילדים משחקים בחול? שלחו אותם הביתה מהלימודים, כי לא שילמנו שכר לימוד."

טוביה רץ אל הצייד: "סריל רוצה – עכשיו!" "לך הביתה," אמר הצייד, "הברכה מחכה לך שם." טוביה חזר, ניגש אל מאחורי הבית, והנה – החול שבו שיחקו הילדים כבר לא היה חול, אלא עפרות זהב.

השנים עפו כמו על כנפי נשרים. וכשנגמרו שבע השנים הטובות, בא המבשר להודיע שהעושר עומד להיעלם. הוא מצא את טוביה – בשוק, עם החבל על המותניים, מוכן לשאת משא כמקודם.

"באת לבשר שהשנים הטובות נגמרו?" אמר טוביה. "לך ספר לסריל. העושר היה בידיה." הלכו יחד לבית החומר. סריל לבשה בגדים פשוטים כמו תמיד, ולא הופתעה כלל.

"אדוני," אמרה, "בשבילנו השנים הטובות עוד לא התחילו. את האוצר ראינו כפיקדון שהופקד אצלנו. הבית כמו שהיה, הבגדים כמו שהיו, ואנחנו אוכלים מעבודת ידיו של טוביה. מן הזהב לקחנו רק כדי לשלם את שכר הלימוד של הילדים. ואם יש שומר פיקדון נאמן מאיתנו – שיופקד אצלו."

המבשר נעלם והביא את הדברים לפני בית הדין של מעלה. ושם נפסק: אין שומרי פיקדון נאמנים יותר מטוביה ומסריל אשתו. והפיקדון נשאר אצלם.

טוביה היה עני. איש פלאי נתן לו זהב לשבע שנים. טוביה ואשתו שמרו על הזהב ולקחו רק בשביל לימודי הילדים.

טוביה עובד קשה ואין לו כסף. איש מוזר אומר: יהיו לך שבע שנים טובות. אשתו סריל אומרת: עכשיו. הם מוצאים זהב. הם לוקחים רק כסף ללימודים של הילדים.